העולם בו אנו חיים משוטט ברובו על חוקים והסדרים מסוימים אשר אמורים לעזור לנו בתור אזרחים או אנשי ממשל, לבצע הסדרים כאלו ואחרים על מנת שמשאבי הטבע שאותם כולנו חולקים, יחולקו בצורה שווה ככל הניתן. אחת המהדרכים לבצע חלוקה זו נתבעה למשל בתוכנית בניין עיר הנקראת גם "תב"ע", והיא אחראית על חלוקת קרקעות בתחום שיפוט של מועצה עירונית או מקומית. מסמך זה אמור לאשר ולוודא כי בנייני מגורים אינם קרובים מידי אל אזורי תעשייה, שאזורים המעורבים בתעשייה ומגורים נעשים בצורה מאוזנת שאינה פוגעת באף צד ובעצם קובעת אילו שימושים ניתן לעשות בשטח.
אך בכדי להבין השוני שבין אישור תב"ע במועצה המקומית אל מול אישור תב"ע בעיר, יצאנו לברר מה הם הבדלים בין הרשויות.

מתי צריך אישור תב"ע?

כמו שציינו בתחילת המאמר חשוב להכיר כי לכל אזור בארץ ישנו תוכנית מתאר ארצית, אשר נחשבת לרמה ביותר בהיררכיה לקביעת תוכניות בנייה. כך למשל ועדה מקומית לא תוכל לאשר שינויים בתחום הבנייה אם שינויים אלו אינם עולים בקנה אחד עם התוכנית הארצית. אישור תב"ע אמור להינתן כאשר בעל הנכס מבקש לבצע 3 סוגים של שינויים בו, כאשר הראשונה והמורכבת מבין הבקשות היא שינויי ייעוד של הקרקע. הבקשה השנייה והנפוצה יותר היא הוספה שלא כלולה בתוכנית תב"ע כדוגמת: חנייה, מרפסת וקומה נוספת. הבקשה השלישית היא שינוי גבולות הבניין, בין אם לגובה או לרוחב.

מקומית או עירונית?

אפשר לומר שההבדלים בין שתי הישויות הללו מתבדלים בעיקר בכמות השטחים שנמצאת תחת שיפוטן, בכמות התושבים שקיימת בעיר וכמובן תוכניות מתאר ארציות ועירוניות. לדוגמא בעיר כמו תל אביב, ייתכן ובקשה של בינוי תב"ע עלול לקחת יותר זמן, וזאת בשל ריבוי הבקשות שכן העיר תל אביב גדושה בפעילות נדל"נית. אך יחד עם זאת בעיר כמו תל אביב, אשר סובלת מצפיפות וביקוש גבוהה, ייתכן והקושי לקבל אישור יהיה גובהה מאזורים פריפריאליים. במועצה מקומית הדבר דומה, כאשר ועדת התכנון המקומית לוקחת בחשבון את התוכניות הארצית ואת השימוש בשטחים. כך או כך נראה שבאזורים פריפריאליים זמן ההמתנה יהיה קצר יותר והסיכוי לתשובה חיובית יהיה לא קטן.