מה עומד להגיע אחרי מגפת הקורונה? השלכות של משבר האקלים? ואולי משבר כלכלי של התרסקות מניות ארביטראז'? מגפת הקורונה לימדה אותנו שיעור חשוב לחיים. בהתחלה הסתגרנו, שמחנו על החופש הכפוי, אחר כך כשכבר נמאס לנו מהבית התחלנו לחשוב לאן כל זה הולך והתעוררו בנו מחשבות הרבה יותר מהותיות על החיים ובכלל אחרי מה אנחנו רצים מבוקר עד לילה, משלמים מחיר כל כך כבד על חשבון המשפחתיות, מפספסים את שנות ההתפתחות של ילדינו. זאת בשביל מה? כדי לצאת לחופשה מדהימה בחוץ לארץ? או לקנות בית יותר גדול? כל אחד עם החלומות שלו. אבל בין סגר לסגר גילינו שאת ההרגשה הטובה שנשיג בחופשה החלומית אנחנו יכולים להשיג בביתנו שלנו בסלון הפרטי עם הילדים שלנו. כשמצמידים את האדם לקיר ולוקחים לו את כל רעשי הרקע הוא מבין שהאושר נמצא בידיו כל הזמן ושום בית גדול או בגד חדש לא יספק לו את רגעי האושר עם משפחתו. מגיפת הקורונה הוא ווירוס מדבק, אבל במהלך השנה שבה עשינו לא מעט חשבון נפש הבנו שהמגיפה האמיתית היא האגואיזם שבנו, אותה אהבה עצמית שכולנו נבראנו בה, הביא אותנו למבוי סתום. מלאנו את עצמנו בכל מה שרק אפשר, המרדף אחר הכסף, מותגים וחיי זוהר דחפו אותנו לפינה שאנו מרגישים מלאי כל טוב וחסרי כל יחד. תחושת חוסר המילוי וחוסר סיפוק מחיינו הובילו אותנו לדיכאון תמידי ולחוסר חיות מהדברים הפשוטים עד לצורך בחיים הללו בכלל. הרגשת הבדידות שעוטפת וחונקת אותנו באה ללמד אותנו שהרחקנו לכת במסע האני לעצמי ושכחנו לחלוטין שאנו בעצם יצור חברתי שזקוק לאחרים לא רק כדי לנצלם ולהוציא מהם את כל מה שנחוץ לי מבלי לחשוב או להתחשב בהם ובצרכים שלהם. המגיפה האמיתית היא שהקשרים ביננו שבורים ואנו מנותקים אחד מהשני. כדי למנוע את המגיפה הבאה שתתקוף אותנו מבחוץ ופעם זה וירוס, פעם זו מלחמה מבית או מלחמה מאויב חיצוני, זה לא משנה כי האויב עצמו נמצא בתוכנו, ביחסים ביננו. אם נפנים את מה שלמדנו השנה ונתחיל ליישם את חוקי אהבת הזולת, נחשוב ונתחשב אחד בשני ונבין שאנו חיים במערכת גלובלית אינטגרלית שבה כולנו מקושרים עם כולם באין סוף קשרים נראים יותר או לא נראים כלל. כשאנו נתחיל להתחבר ביננו בקשרים חיוביים ולא רק בשעות משבר אנו נגלה שכל אויבינו החיצוניים היו האויב שבנו. ואהבת לרעך כמוך זו לא סיסמה להדביק על האוטו, זה צו השעה.